מאמר הערבות - הרב אשלג

רקע: מאמר זה נכתב על ידי רבי יהודה ליב אשלג, בעל פירוש 'הסולם' על ספר הזוהר בשנת תרצ"ג (1933). המאמר הוא שני מתוך מספר מאמרים שעוסקים ביסודות הדת, הקבלה ומחשבת ישראל, והוא מהווה המשך למאמר מתן תורה.

הערבות[1]

שכל ישראל ערֵבים זה בזה

(סנהדרין כז, ב; שבועות לט, א)

יז. על פי האמור לעיל, יש בידינו להבין את אחד המאמרים היותר תמוהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו ש"כל ישראל ערבים זה לזה". שלכאורה דבר זה אינו מוצדק כלל. כי הייתכן שאם מישהו חוטא באיזו עבירה ומכעיס את קונו, ואין לי שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממני? הלא הכתוב אומר (דברים כד, טז): "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" וגו' וכן "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" וגו', ואיך יתכן שאמרו חכמים שאפילו אדם הזר לי לגמרי, שאיני מכיר לא אותו ולא את מקומו, הריני ערב לחטאיו?

ואם לא די לך בכך, ראה את דברי חכמים במסכת קידושין (מ, ב) וזה לשונם: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה, שנאמר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה". עכ"ל. והנה, עשאני רבי אלעזר בן רבי שמעון ערב לא רק לישראל אלא גם לעולם כולו, שהרי לדעתו נמצא שכל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד במעשיו יכול לגרום זכות או חובה לכל העולם כולו. שזוהי תמיהה על גבי תמיהה.

הערבות בישראל

אולם לפי המתבאר לעיל, הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות. כי הנה הוכחנו בהוכחות הנראות לעיניים, שכל פרט ופרט מכל תרי"ג המצוות שבתורה סובב על צירה של המצווה האחת של "ואהבת לרעך כמוך". והתבאר שציר זה אינו בר קיום אלא באומה שלמה שכל חבריה מוכנים לקבל על עצמם דבר זה.

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערֵבים זה לזה. כי לא ניתנה להם התורה קודם שנשאל כל אחד ואחד מהם אם מסכים הוא לקבל עליו את המצווה של אהבת זולתו כפי השיעור שבכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", ובכל שיעורו, כפי שהתבאר במאמר מתן תורה (אותיות ג-ד, עיין שם היטב מילה במילה). דהיינו, שכל אחד מישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד עבור כל אחד מחברי האומה ולמלא את כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג עבור צרכי עצמו.

ואחר שכל חברי האומה הסכימו פה אחד ואמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר שום דבר כלשהו לשום חבר מחברי האומה, ורק אז נעשו הם ראויים לקבלת התורה ולא קודם לכן. משום שבערבות הכללית הזו, נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורה ולתת כל מה שיש לו לכל נצרך, משום שאינו מפחד עוד על קיום גופו שלו, כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו ועומדים הכן לדאוג לו. כמבואר במאמר מתן תורה (באות טז, עיין שם היטב), שמטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל את התורה בזמן אברהם יצחק ויעקב, אלא רק לאחר שיצאו ממצרים ונהיו לאומה שלמה בפני עצמם. כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל.

מה שאין כן בהיותם עדיין מעורבים בין המצריים, ובהכרח שחלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית, נמצא שאותו חלק המסור בידי הנכרים לא היה מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יכלו למלא לו מחסוריו אלו, משום שאינם בשליטתם. וכבר התבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגות הקיום של עצמו, אין הוא ראוי כלל אפילו להתחיל בקיום המצווה של "ואהבת לרעך כמוך".

ברור אם כן שעניין מתן תורה היה מוכרח להתעכב עד לאחר שיצאו ממצרים ונהיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם היו מסורים בידיהם עצמם, ולא היו תלויים באחרים, שאז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה, ורק אז ניתנה להם התורה. נמצא אם כן שגם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב בזולתם – הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטיל על כל יחיד מישראל לדאוג לו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצווה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל. באופן שאותם פורקי העול, נמצאים גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמת האהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך" ולהשתלם באהבת זולתו בלא עזרתם, כאמור.

הרי מבואר לעיניך שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה. כי מצד הקיום, אם כל ישראל מקיימים את הערבות עד שכל אחד דואג וממלא את כל מחסורם של חבריו, הנה משום כך יכולים הם לקיים את התורה והמצוות בשלמות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרם כנזכר (במאמר מתן תורה אות יג). ומצד השלילה, שאם חלק מהאומה אינם רוצים לקיים את הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה להישאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי אפשרות למצוא שום מוצא לצאת מעמדתם המזוהמת, כמבואר.

יח. ולכן הסביר התנא (ויקרא רבה פ"ד פ"ו) דבר הערבות במשל לשניים שהיו באים בספינה והתחיל אחד קודר (קודח) תחתיו לעשות נקב בספינה. אמר לו חברו: למה אתה קודר? אמר לו: מה אכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך. אמר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה. עכ"ל. והיינו כפי שאמרנו, כי מתוך שפורקי העול שקועים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכבת בעד שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצווה כראוי, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדבקותו יתברך כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה.

הערבות בכל העולם

ההתחלה באומה אחת

יט. ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם כולו נכנס בדבר הערבות. אמנם אין מחלוקת ביניהם כלל. כי הכול מודים שמתחילה היה די ומספיק באומה אחת לקיומה של התורה, והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, וכפי שאמרו חז"ל (ראה מאמר מתן תורה אות ה) שסבב הקב"ה עם התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שבאותם הימים אי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת לדבר עמהם אם מסכימים הם לפרוש מאהבה עצמית.

ולפיכך לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, מלבד בני אברהם יצחק ויעקב[2], שזכות אבותם עמדה להם, כמו שאמרו חז"ל (יומא כח, ב): "האבות קיימו את כל התורה עוד בטרם שניתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתם היתה להם היכולת להשיג את כל דרכי ה' וללכת בהן בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו יתברך, בלי להזדקק קודם לכן לסולם של המעשִׂיוּת שבתורה, שלא היתה להם האפשרות לקיימה כלל, כנ"ל (מתן תורה אות טז). שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים השפיעו ופעלו הרבה מאוד על בניהם ובני בניהם, וזכות זו עמדה לאותו הדור של מקבלי התורה, שכל אחד ואחד מחברי האומה קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים.

נמצא שרק בני האומה הישראלית לבדם נכנסו בערבות הדרושה, ולא בני שאר אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט כי זוהי מציאות, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליה.

כניסת כל באי עולם

כ. אולם הגמר של תיקון העולם אי אפשר שיתקיים אלא בהכנסת כל באי עולם בסוד עבודתו יתברך, כמו שנאמר (זכריה יד, ט): "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב לומר "ביום ההוא" ולא לפני כן. וכן נראה מכתובים נוספים (ישעיה יא, ט; ב, ב): "ומלאה הארץ דעה את ה'" וגו', "ונהרו אליו כל הגויים" וגו'.

תפקידם של ישראל

אולם תפקידם של ישראל ביחס לשאר העולם דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים ביחס לאומה הישראלית. דהיינו, כשם שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שאלמלא אבותינו שקיימו את כל התורה קודם שניתנה, כי אז לא היינו עדיפים כלל משאר האומות כמובן (כנ"ל אות יט), כך מוטל על האומה הישראלית, על ידי העסק בתורה ובמצוות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו ויהיו ראויים לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת זולתו, שהיא הסולם לתכלית הבריאה - דבקות בה' יתברך, כמבואר.

נמצא אם כן שכל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, פועלת שיעור כלשהו בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית, אט אט, עד ששיעור זה מתרבה כל כך שבכוחו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. וזה מה שקראו חז"ל בלשון מליצה 'הכרעת כף הזכות', כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, בדומה לשוקל בכף מאזניים, שהכרעת הכף היא גמר המשקל הרצוי לשוקל.

כא. וזהו הפירוש של דברי רבי אלעזר בן רבי שמעון באמרו: "העולם נידון אחר רובו" וכו'. שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את שאר האומות להזדככות מסוימת, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו יתברך, לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה. שזה נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהם מכריעים את כף החובה, שהיא האהבה העצמית המזוהמת. ומובן, שאם הכף של הזכויות, שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו, היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים בני העולם מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם שהגיעו לכך, דהיינו קודם שזוכים לרוב זכויות, אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל על עצמם את עולו יתברך.

חלקו של האדם הפרטי

וזהו פירוש המאמר: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של כל יחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזניים אחד אחד עד שמכריע את הכף, הרי ודאי כל אחד מהשומשומים תורם את חלקו בהכרעה זו, שבלעדיו לא היתה ההכרעה נגמרת – על דרך זו אומר על מעשה היחיד מישראל, שהוא מכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו, שלולא מעשיו היתה ההכרעה חסרה. ונמצא שרבי אלעזר בן רבי שמעון אינו חולק על מאמר חז"ל ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אלא רבי אלעזר ברבי שמעון מתייחס לעניין התיקון של כל העולם העתיד לבוא, וחז"ל מדברים בהווה, בזמן שרק ישראל בלבד קיבלו עליהם את התורה.

כב. וזהו שמביא רבי אלעזר בן רבי שמעון ראיה מהפסוק "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". כי כבר התבאר (מאמר מתן תורה אות יג) שרגש ההתפעלות המגיע לאדם בשעה שעוסק במצוות שבין אדם למקום, זהה לגמרי לרגש ההתפעלות המגיע לו בשעה שעוסק במצוות שבין אדם לחברו. כי את כל המצוות הוא מחויב לעשות לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמית, כלומר שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו על ידי טרחתו זו כגון תשלום גמול או כבוד וכדומה. וכאן, בנקודה הגבוהה הזאת, מתחברות אהבת ה' ואהבת חברו לאחת ממש, כנ"ל. נמצא שהעושה מצוה אחת פועל בכך שיעור מסוים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם. כי מדרגה זו שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מידה גדולה או מידה קטנה, סוף סוף מצטרפת לעתיד בהכרעת העולם לכף זכות. כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה כנ"ל (אות כא), עיין שם היטב במשל של שוקל שומשמים.

וכן הוא בעושה עבירה אחת, שמשמעות מעשה זה היא שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת, ועל כן פורץ בגנבה וכדומה – שנמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמית, הרי הטבע השפל של הבריאה חוזר ומתחזק, ונמצא שהוא גורע שיעור מסוים מתוך ההכרעה לכף הזכות הסופית. והרי הוא דומה לאחד החוזר ונוטל מכף המאזניים את אותו השומשום היחיד שחברו הניח שם, שנמצא שבשיעור זה הוא חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה, ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית. וזהו פירוש המאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", שבשביל שלא יכול להתאפק ולהתגבר על תאוותו הקטנטנה, גורם לנסיגה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

סיבת הבחירה בעם ישראל

כג. על פי הדברים הללו מתבאר היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה), במה שניתנה התורה דוקא לגזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, ואין כאן שתי דעות בדבר, שקיום תכלית הבריאה מוטל ביסודו על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן כצהוב, בלי שום הבדל. אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה העצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושות, לא היה שום דרך ומבוא לבוא במשא ומתן עמהם ולשכנעם שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.

מלבד האומה הישראלית, אשר מכוח השעבוד שנשתעבדו קודם לכן למלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודעו דברי חז"ל שאמרו (ברכות ה, א): "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שגורמים לגוף הזדככות גדולה. ונוסף על זה שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם כנ"ל (אות טז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה. מכוח שתי ההקדמות האלו נעשו ישראל מוכשרים לדבר הזה של קיום תכלית הבריאה. שמשום כך מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמו שנאמר (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל (רש"י שם, ע"פ מכילתא): "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחברו, כמו שהוכחנו לעיל (אות טז) במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב – נמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.

הכרעת כל העולם

כד. ולפיכך, מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה דוקא לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה. כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם כתוצאה מכך נעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידה יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי כולו. באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום, בדומה לנותן לאוצר, עד שיגיעו לשיעור הנצרך[3], דהיינו עד שיתפתחו אומות העולם ויבואו לדרגה כזו, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו יתברך, וכף החובה תתבער מן הארץ.

ההצעה וההסכמה

כה. עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו במאמר הקודם (אות טז), שמשום כך לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הציר שעליו סובבת התורה כולה, שכל המצוות סובבות סביבה כדי לבארה ולפרשה – הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, אלא אך ורק בהסכמה מוקדמת של אומה שלמה. ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שאז נעשו ראויים לקיימה, ואז נשאלו תחילה אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו את המצוה הזאת, ואחרי שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה, עיין שם היטב. אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה?

כו. ותדע שהדברים האלה גלויים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל על ידי משה רבינו קודם קבלת התורה, כמו שכתוב (שמות פרק יט פסוקים ה-ח):

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבוא משה ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וַיָּשֶׁב משה את דברי העם אל ה'". ע"כ.

והנה לכאורה הדברים שאמר ה' למשה שיאמר לישראל אינם תואמים לתפקידם. כי השכל מחייב, שאם אחד מציע לחברו לעשות עבודה כלשהי ורוצה לקבל את הסכמתו, הריהו צריך לתת לו דוגמה לאותה עבודה, וגם לפרט לו את שכרה, ואז יש מקום למקבל לעיין בה, אם למאן או להסכים. וכאן, בשני מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה כל דוגמה לעבודה או לשכר עבור העבודה. כי הקב"ה אומר: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", ואינו מפרש לנו, לא מהו הקול ולא מהי הברית. אחר כך אומר: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", ואינו מוכח מתוכו אם זוהי מצוה, דהיינו שעלינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים, או שזוהי הבטחה טובה אלינו.

גם יש להבין מהו הקשר לסיום הכתוב: "כי לי כל הארץ", אשר שלושת התרגומים: אונקלוס, יונתן בן עוזיאל והירושלמי, נדחקים כאן לתקן את הכתוב הזה, וכן כל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו'. והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס ש'כי' הזה פירושו 'אף על פי', ופירוש הפסוק הוא: והייתם לי סגולה מכל העמים אף על פי שלי כל הארץ. ולזה נוטה גם דעתו עצמו, עיין שם היטב. אולם פירושו זה אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו, 'כי' משמש בארבע לשונות: אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא[4]. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אף על פי.

אחר כך מסיים הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וגם כאן אין הדברים מוכיחים אם זוהי מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה, או שהיא הבטחה טובה. גם המלים הללו 'ממלכת כהנים' אין להן פירוש ואין להן חבר בכל התנ"ך. ובעיקר צריך להגדיר כאן על כל פנים איזה חילוק יש בין 'ממלכת כהנים' לבין 'גוי קדוש'. שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחינה אחת עם קדושה, ממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גוי קדוש, ואם כן המלים 'גוי קדוש' מיותרות.

הצעת העבודה ושכרה

כז. אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות, לְדַּמות משא ומתן של הצעה והסכמה. דהיינו שהקב"ה אכן מציג לישראל בדברים האלו את כל צורתו ותוכנו של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להישמע.

כי צורת עבודת התורה והמצוות מבוארת בכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". כי 'ממלכת כהנים' פירושו, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים. דהיינו כשם שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קניין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם[5], כך תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן שהארץ וכל מלואה כולה מוקדשת לה' יתברך, ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, רק כדי לקיים מצות השי"ת ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר לחברו כלום ממשאלותיו. באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג כלל לצרכי עצמו. שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין, כקצירה וזריעה וכדומה, נחשבות ממש כדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש. כי מה לי העוסק במצוה של הקרבת עולה לה', שהיא מצות עשה, ומה לי אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו דומה למי שעומד ומקריב קרבן לה'. ולא זו בלבד, אלא שהסברא נותנת שמצות העשה של "ואהבת לרעך כמוך" חשובה יותר ממקריב קרבן, כמו שהוכחנו לעיל (באותיות יד-טו, עש"ה).

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר. כי כל התורה והמצוות לא נתנו אלא 'לצרף בהם את ישראל', שהוא הזדככות הגוף כנ"ל (אות יב), שבגללם יזכה לבסוף בשכר האמיתי שהוא הדבקות בו יתברך, שהיא תכלית הבריאה כנ"ל (באות ו, עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא במילים: 'גוי קדוש'. שעל ידי הדבקות בו יתברך נעשינו קדושים, כמו שכתוב: "קדושים תהיו לה' אלהיכם". "כי קדוש אני ה' מְקַדִשְכֶם".

והנך רואה שבמילים 'ממלכת כהנים' מתבטאת כל צורת העבודה על הציר של "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו ממלכה שכולה כהנים, שה' הוא נחלתם ואין להם שום קניין עצמי מכל הקניינים הגשמיים. ובעל־כרחינו עלינו להודות שזוהי ההגדרה היחידה שניתן להבין בענין ה'ממלכת כהנים' הזו. כי לא נוכל לפרשה לעניין הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן לומר זאת על האומה כולה, כי מי יהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי יהיו הנותנים? וכן לא ניתן לפרשה לעניין הקדושה של הכהנים, שהרי על כל האומה נאמר "וגוי קדוש"! אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר אינה אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שכל בני האומה נעדרים מכל קניין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של "ואהבת לרעך כמוך" הכולל את כל התורה כנ"ל. ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר, שהיא הדבקות כנ"ל.

הברית

כח. עתה מובנות לנו היטב גם המילים הקודמות בכל שיעורן. כי ה' אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". כלומר, לכרות ברית על מה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו "והייתם לי סגולה מכל העמים", כלומר שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם. מאחר שכל אומות העולם עדיין אינן מוכנות כלל לדבר זה, וזקוק אני לאומה אחת על כל פנים, להתחיל בה עתה שתהיה סגולה מכל העמים.

ועל כן מסיים ה' ואומר "כי לי כל הארץ", כלומר כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם, וסופם להידבק בי כנ"ל (אות כ), אלא שעתה, בשעה זו שהם עדיין אינם מסוגלים למלא תפקיד זה, הנה לעם סגולה אני זקוק. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם ש"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופן הנעלה ביותר של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הציר שעליו סובבים כללות התורה והמצוות. ובזה תזכו ל"וגוי קדוש", שהוא השכר בצורתו הנעלה ביותר של "ולדבקה בו" יתברך, הכולל את כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". שדייקו: "אלה הדברים" – לא פחות ולא יותר. וקשה, מדוע יש לחשוש שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה', עד שהשם ית' הוצרך להזהירו על כך, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה, ואדרבה! המקרא אומר עליו (במדבר יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא".

לא פחות ולא יותר

כט. ועל פי האמור מובן היטב. כי בענין תיאור העבודה באופיה הנעלה ביותר, כמבואר במילים "ממלכת כהנים", שהיא הצורה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" – הנה באמת שהיה יכול משה רבינו להעלות על דעתו להימנע מלגלות להם בפעם אחת את צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מחשש שמא לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקניינים הגשמיים ולמסור את כל הונם ורכושם לה', כהוראת המילים "ממלכת כהנים". בדומה למה שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכות תשובה ה"ה), שאסור לגלות לנשים וקטנים את ענין העבודה הנקיה שמחויבת להיות שלא על מנת לקבל פרס, אלא יש להמתין עד שיגדלו ויתחכמו ויהיה להם האומץ להוציא זאת אל הפועל, כמו שהתבאר לעיל. ולפיכך הקדים לו השי"ת את האזהרה הנ"ל: "לא פחות", אלא להציג בפניהם את אופיה האמיתי של העבודה עם כל הפלגתו הנשגבה המתבטאת במילים "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר במילים "וגוי קדוש", היה יכול משה רבינו להעלות על דעתו לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדבקותו יתברך, כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו, להסתלק לגמרי מכל קנייני עולם הזה כבחינת כהנים. לפיכך נאמרה לו האזהרה: "ולא יותר", אלא רק לסתום ולא לפרש את כל בחינת מתן השכר הכלול במילים הללו של "וגוי קדוש". והיינו משום שאם היה מגלה להם את ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו יתברך על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, וזה היה נחשב לעובד לצורך עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (באות יג) עיין שם היטב.

והנה התבאר, אשר על צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים", נאמר לו "לא פחות". ועל השיעור הסתום של מתן השכר המתבטא במלים "וגוי קדוש", נאמר לו "ולא יותר".

הערות העורכים למאמר הערבות:

[1] מאמר 'הערבות' מהווה המשך למאמר 'מתן תורה', ומספור האותיות שבו גם הוא ממשיך בהתאם.

[2] כאן בא ליישב מה שהקשה לעיל (מאמר מתן תורה אות ה, ראה שם), למה לא ניתנה התורה אלא לישראל בלבד.

[3] היינו בדומה לממלא חיטים באוצר (מקום אכסון החיטים), שהדרך היא שהולך וממלא עד שתם המקום הריק.

[4] המילה 'כי' משמשת בארבע משמעויות: אם, שמא, אלא, שהרי (גמרא ראש השנה  ג, א).

[5] יהושע יג, לג: ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה, ה' אלהי ישראל הוא נחלתם כאשר דיבר להם (ראה גם במדבר יח, כג).